יש נשים ששורדות מאז שהן זוכרות את עצמן.

מבחוץ נראה שהכל מתנהל. קריירה, בית, ילדים ומי שצריך עזרה יודע לאן לפנות. כשמשהו משתבש, את הראשונה שמתייצבת. הסביבה מעריצה את החוזק ואת העובדה שאת מסתדרת.

אבל בפנים, כשכולם הולכים לישון, זה מרגיש אחרת.

הילדה שלמדה להסתדר לבד

העצמאות הזו לא נולדה מבחירה. היא נולדה מצורך.

אי שם בילדות למדת מוקדם מדי שלא תמיד יש על מי לסמוך. אולי היית צריכה לגדל את עצמך ולפעמים גם אחרים. אולי היו אכזבות מאנשים שהיו אמורים להגן. או שפשוט אף אחד לא היה פנוי מספיק.

במקום שבו היית אמורה להיות ילדה מוגנת, למדת שיעור כואב. אם אני לא אדאג לעצמי, אף אחד לא ידאג לי.

אז לבשת שריון.

מה השריון גובה

הוא עזר לך לשרוד ולהגיע רחוק. אבל בחיים הבוגרים הוא ניתק אותך מחלקים פנימיים חשובים, והפך לכלא שקוף.

למה דווקא דרך הגוף

מי שלמדה לשרוד לבד מחזיקה את המתח בגוף. זה מתבטא בכיווץ בכתפיים, בצוואר, בבטן. בנשימה שטחית. בעייפות שלא עוברת אחרי שינה.

שיחה שנשארת בראש לפעמים נעצרת מול חומות ההגנה, כי הראש יודע להסביר ולהצדיק. הגוף פחות.

בעבודה הגופנית־נפשית לא רק מדברים על הקושי. עוזרים למערכת העצבים ללמוד מחדש איך מרגיש להרפות, בקצב שנכון לך.

בקשת עזרה היא לא חולשה.
היא האומץ להפסיק להילחם לבד.